אחת האמירות המוכרות ביותר ביחס לחיות היא ש"הכלב הוא חברו הטוב ביותר של האדם". אבל ברור שיש עוד הרבה חיות שמלוות את האדם, ואחת החיות האלה, בייצוגים טלוויזיוניים, קולנועיים וספרותיים, הוא הקוף.

בניגוד לכלבים, שבמסגרת ארכיטיפ "החבר הנאמן" משמשים לרוב כיצורים נאמנים אך חסרים הרבה תודעה (בתהליך היסטורי ארוך ואלים של מה שקרוי ״ביות״), הקופים הקטנים שלצד הגיבור.ה אקספרסיביים מאוד, ומוצגים כמי שמסוגלים להביע מנעד רחב של רגשות, עמדות והתנהגויות. במובן זה, הם משהו בין חיית מחמד לבין סיידקיק.

כנראה שלרוב מי שצורכת תרבות פופולרית מאיזשהו סוג יש הבנה של מה זה סיידקיק; בסרטי תיכון זה החבר החנון או השמנמן (או גם וגם) של הגיבור החתיך, או החברה ״המכוערת״ של הגיבורה היפה; ביצירות פנטזיה זה בן הלוויה הקטן יותר (או דווקא הגדול יותר) שמלווה את הגיבור האצילי; וביצירות מדע בדיוני זה מומחה הטכנולוגיה, האנדרואיד, הפקוד הראשי של הקפטן, או בן הלוויה מגזע חייזרי.

המילון האורבני (כן כן, Urban Dictionary) מגדיר סיידקיק ככה:

"חבר/שותף של אדם פופולרי וכריזמטי יותר. הסיידקיק מקבל את רוב התהילה שלו/ה מעצם היותו מקושר למכר רב העוצמה שלו. אפשר למצוא סיידקיקס בכל מקום, החל מספרי קומיקס (המקור של המונח), ועד למקומות עבודה וחצר בית הספר".

היוטיובר Comic Drake מנסה להגדיר באחד הסרטונים שלו מה זה סיידקיק בקומיקס, התחום שהכי פיתח את סוג הדמות הזאת. הנה רשימה של מה שהוא אומר פחות או יותר, שיניתי קצת את ההגדרות כדי שיתאימו לא רק לז׳אנר גיבורי על אלא באופן נרחב יותר:

1. הסיידקיק חולק את אותן מטרות של הגיבור שלו.
2. הוא תורם למשימה של הגיבור.ה, אבל יותר כמשאב ופחות כישות עצמאית בפני עצמו.
3. הסיידקיק לרוב צעיר יותר (או קטן יותר פיזית) מהגיבור כדי לעורר יותר הזדהות בקהל צעיר.
4. הסיידקיק מוסיף משהו לסיפור שאין לגיבור.

מעבר לאלה, דרייק שואל שאלה חשובה יותר – למה שיהיה סיידקיק בסיפור בכלל? מה השימוש העלילתי בו? בגדול, התשובה שלו ושל היוטיובר Rick Nazden היא שסיידקיקס משמשים כדמויות שמפתחות את הגיבורים שלהם וגורמים להם להתבגר (הצורך לדאוג לנער או יצור קטן ממך במצבי סכנה ולקיחת עמדה של מנטור, לדוגמא). באופן כללי יותר, סיידקיקס חושפים צד של הגיבור שאנחנו לא מכירות ושלא היינו רואים בלעדיהם, וברמה המטפורית יותר יכולים לייצג בגוף ובהתנהגות שלהם צד פנימי של הגיבור.

אחרי שביססנו פחות או יותר מה זה סיידקיק ולמה סיידקיקס משמשים, בואו נראה מתי ואיפה קופים משמשים כסיידקיקס, למה, ומה זה אומר. יש לא מעט יצירות בהן קופים משמשים כסיידקיקס – ברוב המוחלט של המקרים אלה קופים קטנים, כמו קופי קפוצ׳ין, שיכולים לנוע בקלות ובזריזות ממקום למקום ובאופן טיפוסי יושבים על הכתף של הגיבור/בעלים שלהם. נעבור על כמה דוגמאות.

אחד הסיידקיקים הקופים המפורסמים הוא אבו, הקוף של אלאדין בסרט של דיסני מ-1992. אבו הוא במובנים רבים השותף לפשע של אלאדין – הוא חי איתו באשפתות, עוזר לו לגנוב אוכל, אבל הוא גם חמדן יותר מאלאדין, וגונב לא פעם חפצי ערך שלא בהכרח חיוניים להישרדות שלו וקשורים יותר לזה שהם נוצצים. מצב זה מעמיד את אלאדין ואותו לא פעם בסכנה שאלאדין צריך להתחמק ממנה, כשהדוגמא הכי מובהקת לזה היא כשאבו מתפתה ולוקח אבן חן במערת המנורה, מה שמביא לקריסת המערה כולה כעונש. במובן זה, אבו מייצג את הצד היצרי שגורם לאלאדין הרציונלי והמעשי יותר לקחת אחריות כדי לחמוק מצרה. עם זאת, הוא גם משמש כחבר הקרוב ביותר של אלאדין, ויש אהבה אמיתית וחזקה ביניהם.

בסדרת האנימה ״הלב״ מככב לצד הגיבור מרקו הקוף קופיפו (אמדאו במקור היפני), קוף לבן קטן ששייך לאח הגדול של מרקו, טוניו. כאשר מרקו יוצא למסע שלו מאיטליה לאמו החולה בארגנטינה, קופיפו מצטרף אליו והופך לבן לוויה העיקרי שלו בדרך הארוכה. קופיפו הוא דמות שהמציאו בשביל הסדרה – הוא לא מופיע בסיפור המקורי ״מהאפנינים ועד האנדים״ של אדמונדו דה אמיצ׳יס, עליו מבוססת הסדרה. כמו בהרבה סדרות ילדים, אפשר להניח שיוצרי הסדרה הוסיפו את הקוף הקטן כדי להוסיף לאפקט החמידות של הסדרה באופן כללי, וההזדהות עם מרקו באופן ספציפי. לאורך הפרקים מרקו בא עם קופיפו במגוון של אינטראקציות (שברובן בסופו של דבר קופיפו מטפס חזרה על הכתף או על הראש של מרקו), ולפעמים, כיאה לקוף קטן, הוא מתפתה לכל מיני מעשים שובבים, שמהווים היפוך לבגרות ולרצינות של מרקו, אבל גם מזכירים לנו שלמרות המסע הגדול שהוא יצא אליו, הוא עדיין בסך הכל ילד.

עוד סיידקיק קופי מסדרת ילדים הוא מר נילסון, הקוף של בילבי בת-גרב (Pippi Långstrump במקור), גיבורת סדרת הספרים של הסופרת השוודית אסטריד לינדגרן. בילבי היא סמל לעצמאות כמעט אנרכיסטית ילדית ונשית; היא ילדה שובבה ומנומשת עם שתי צמות שחיה לבד בבית בלי הורים, יחד עם סוס וקוף קטן. למרות שהמבוגרים מסביבה מנסים בכל מיני צורות למשטר אותה ולהפוך אותה לילדה ממושמעת, היא מתעלמת מהם לחלוטין. בנוסף, היא ניחנת בכוח על-אנושי, ולמרות זאת היא פותרת קונפליקטים בצורות לא אלימות ויצירתיות בהן היא באופן מודע בוחרת שלא להשתמש בכוח פיזי.

בתוך המערך הזה, מעניין להסתכל על הקוף של בילבי. בניגוד לסוס, שבספרים המקוריים לא קיבל שם (אחר כך בסרטים וסדרות שונות שעובדו מהספר קוראים לו במגוון שמות, ביניהם ״איש קטן״ ו״אלפונסו״), הקוף לא רק קיבל שם, אלא קיבל אותו יחד עם תואר מכובד, מר נילסון (Herr Nilsson). מעבר לזה שמר נילסון משמש בן לוויה שמצטרף להרפתקאותיה של בילבי, והיא מדברת איתו ומשתעשעת לא מעט, הוא גם מייצג את העולם ההפוך, האוטופי והשובבי בו היא חיה. הוא לובש בגדים, בילבי והילדים האחרים מקפידים לקרוא לו ״מר״, מה שלכל הדעות מנוגד לרעיון האנושי על קופים הנחשבים לפראיים ולא מתורבתים, בטח אם הם קטנים. מצד שני הוא יכול להיות שובב ולהתפרע, עד לכך שאפילו בילבי האנרכיסטית צריכה לקח תפקיד מחנך ולהרגיע אותו מדי פעם, וכך הוא מלמד אותנו שלמרות השובבות שלה, היא ילדה אחראית.

מקום נוסף ולא צפוי בו מוצאים סיידקיק קופי הוא בעונה הראשונה של הסיטקום המצליח (וההומופובי והטרנספובי מאוד) ״חברים״. רוס, שהוא במקצועו פלאונטולוג ולכן באופן כללי היחס שלו עם עולם החי נתפס כהזוי, מכריז לשאר החבורה שהוא רוצה להכיר להם מישהו – מרסל, קוף קפוצ׳ין שניצל ממעבדה על ידי מכרה של רוס (את מרסל משחקת קופה בשם קייטי, ועל קופים שחקנים אכתוב בפוסט אחר). למרות ששאר החבורה בין צוחקים על רוס לנחרדים מעצם הרעיון שהוא יגדל קוף, לרוס לא אכפת ומרסל עובר לגור איתו בבית.

זה נכון שבסיטקומים סיידקיק הוא לא סוג דמות רלוונטית ולכן אולי אני מושכת את גבולות ההגדרה כאן לא מעט, אבל אם נחזור למה הסיידקיק משמש, אין ספק שמרסל ממלא תפקיד חשוב בפיתוח הדמות של רוס. לעומת קופיפו ומר נילסון שמשמרים תפקיד פחות או יותר קבוע לגיבורים שלהם, מרסל תופס מגוון תפקידים מול רוס (או יותר נכון, רוס תופס את מרסל כממלא מגוון תפקידים מולו). מרסל קודם כל מתפקד כשותף לדירה, או יותר נכון כמי שנמצא במערכת יחסים עם רוס, אחרי שאשתו קרול עזבה את הבית ועברה לחיות עם בת זוג. האופן שבו רוס מתייחס למרסל מחקה את האופנים בהם דמויות מתייחסות למערכות יחסים (רוס: ״רבנו פעם ראשונה… אני אמרתי דברים שלא התכוונתי אליהם, והוא.. זרק עליי גללים״). מעבר לבדיחה, מרסל משמש כדי להראות את חוסר היכולת של רוס לתפקד רגשית, עד כדי כך שהוא יפתח רגשות מדומיינים לקוף.

בהמשך, מרסל משמש גם כמי שמכין את רוס לאבהות, ורוס גם באיזשהו שלב מתייחס אליו ממש כאל הילד/בן שלו. בפרק בו רוס מבין שקרול קרובה ללדת ולכן הוא קרוב להיות אבא, מרסל נחנק מאותיות של שבץ-נא (K, M ו-O, ועל זה מתבדח צ׳נדלר ״הוא בטח ניסה לאיית monkey״) וההתנהגות האחראית של רוס שמצילה אותו מוכיחה לו (ולשאר החברים) שהוא מוכן לאבהות. אחר כך, כשמרסל מגיע להתבגרות מינית ורוס מבין שהוא צריך למסור אותו לגן חיות, הוא מתייחס לתהליך כמו הגשת מועמדויות לקולג׳ים, עם כל המתח והעצב הנלווים אליהם. מרסל אפילו מצליח לשמש גם כאקס/ית של רוס, כאשר מתגלה כי הוא עזב את גן החיות והחל קריירה מצליחה כשחקן קוף. רוס פוגש אותו פעם אחרונה על סט צילומים בניו יורק, וכל הקלישאות של פגישה בין אקסים קורות (כולל ״להיזכר ביחד״ בשיר שלהם כזוג, שבמקרה הזה הוא The Lion Sleeps Tonight).

מה שבסופו של דבר הקשר עם מרסל מייצר, מעבר למסחטת רגשות ברגעים הנכונים, הוא להראות את חוסר היכולת של רוס לנהל קשר משמעותי עם מישהי אחרת אחרי קרול, ובהתאמה את חוסר התפקודיות הרגשית שלו עצמו. הקשר שהוא מנהל עם מרסל לאורך העונה הוא מדומיין והשלכתי – אין לו ביסוס במציאות (לעומת אגב, הסיידקיקים הקופים עליהם דיברנו עד עכשיו). זה רק מראה שמרסל משמש כאן אך ורק כמטפורה לרוס עצמו, מה שאפילו נהיה מועצם ומגוחך בהתחשב בזה שקוף אמיתי משחק.ת אותו.

הסיידקיק אולי הפעיל ביותר שמצאתי הוא ג׳ק, קוף הקפוצ׳ין שמלווה את הקפטן הקטור ברבוסה בסדרת הסרטים ״שודדי הקאריביים״ (את ג׳ק משחקת קופה בשם צ׳יקיטיטה). ברבוסה הוא האנטגוניסט הראשי בסרט הראשון (והמוצלח ביותר) בסדרה, וג׳ק מסמן את עוזרו הנאמן, כאשר הוא קרוי באופן אירוני על שם ג׳ק ספארו, הגיבור המפוקפק של הסדרה שנבגד על ידי ברבוסה שנים לפני כן. בסרטי ההמשך ברבוסה נהיה דמות משנית מעוררת הזדהות, וג׳ק ממשיך להיות העוזר הנאמן שלו ושל הספינה שלו, ׳הפנינה השחורה׳. הוא משתתף בקרבות ומסיח את דעתם של האויבים, גונב חפצי ערך שיש להם משמעות חשובה לעלילה, נוטר טינה מיוחדת כלפי ג׳ק ספארו גם כאשר הוא הפסיק להיות האויב המושבע של ברבוסה, ואפילו מחליט על דעת עצמו להפוך להיות קוף בן אלמוות, מה שהופך אותו לקוף מיוחד אפילו יותר.

ג׳ק מקבל גם יחס מכבד ושווה מצד ברבוסה, שלמרות ההומור שלו מוצג כאדם תאב בצע, ערמומי ואכזרי. עם זאת, ברור שאכפת לו מג׳ק – הוא מאכיל אותו, לעולם לא צוחק עליו או מזלזל בו, ובאחד הרגעים שספארו מנסה לסחוט את ברבוסה – ברבוסה מסרב לסחיטה בגלל שספארו דורש לאכול את ג׳ק. עם זאת, לאחר המוות של ברבוסה בסרט האחרון, ג׳ק לא מוצג כמי שמפתח אישיות עצמאית, אלא נרמז כמי שהופך להיות הסיידקיק של ג׳ק ספארו, למרות השנאה אליו.

דוגמא מעניינת ואחרונה שאזכיר כאן (בטוחה שיש עוד, תכתבו לי!) הוא הדמון הקוף של גברת קולטר מטרילוגיית ספרי הפנטזיה ״חומריו האפלים״ של הסופר הבריטי פיליפ פולמן. הספרים מתרחשים בעולם מקביל לשלנו בו יש מספר שינויים, כאשר המרכזי מביניהם הוא זה שלכל אדם יש מעין ייצוג ממשי של הנפש או של הנשמה שלו בצורת חיה, שנקרא דמון (dæmon במוקר). הדמונים מלווים את האנשים שלהם לכל מקום ומכיוון שהם חלק אחד מהשני, אדם לא יכול לחיות ללא דמון. דמונים יכולים לשנות את הצורה שלהם עד שהאנשים שלהם מגיעים לבגרות מינית, וזה השלב בו כל דמון מתקבע לצורה קבועה.

גברת קולטר היא אחת הדמויות המורכבות בטרילוגיה, שמשמשת בין השאר גם האנטגוניסטית הראשית בחלק מהעלילה, ובחלקים אחרים מתגלים צדדים נוספים שלה. מבלי להיכנס לפרטי עלילה וספוילרים לא רלוונטיים, מדובר על אישה שאפתנית, מניפולטיבית, יפה מאוד, שלא בוחלת באמצעים לקדם את עצמה ומסוגלת למעשי אכזריות גדולים, בזמן שהיא שומרת על ארשת רגועה וחביבה אך קרה. הדמון של גברת קולטר הוא קוף זהוב, יפה ודי גדול, צורה נדירה בקרב הדמונים של המבוגרים (אין אדם אחר בספרים שיש לו דמון קוף). גם במקרה הזה לקרוא לקוף של גברת קולטר הסיידקיק שלה יהיה למתוח מאוד את ההגדרות, בגלל שהוא בפירוש חלק ממנה והם באופן מעשי לא יכולים לחיות אחד בלי השני. אבל כמו במקרה של מרסל ורוס, גם כאן הקוף משמש כדי להאיר באופן חד יותר את האישיות של גברת קולטר. היופי וההומנואידיות (הצורה האנושית) שלו מהווים תמונת מראה לאופי שלה; יש לו מראה תמים ואנושי כמעט, אבל הוא מסוגל למעשי אלימות גדולים מאוד, וכל זאת באופן קר ומאופק שלא נותן לרגשות להתפרץ יותר מדי החוצה. האקזוטיות, החוכמה והכמעט אנושיות שלו מעידים על אופייה הייחודי וחסר הפשרות של גברת קולטר, לעומת הדמויות האחרות.

אם נחזור לארבעת האלמנטים של הסיידקיק של Comic Drake, נראה שכל אחד מהסיידקיקים שתוארו כאן נכנסים להגדרה שלו: הם חולקים את המטרה של הגיבורים ופועלים למענה אבל ככוח עזר, הם קטנים פיזית מהגיבור וככה מעוררים יותר הזדהות, והם מוסיפים לסיפור משהו שאין לגיבור.

ועכשיו נשאלת השאלה הגדולה יותר – למה משמשים סיידקיקים קופים, באופן ספציפי? למה לבחור אותם ולא חיות אחרות, או בני אדם? מעבר לעניינים שקשורים לתקציב או לצרכים עלילתיים כאלה ואחרים, מעניין לחשוב על מה קופים סיידקיקים מסמלים ומסמנים לגבי האנושיות של בני האדם שלהם, או יותר נכון איך שהיא נתפסת בעינינו. קופים, ובטח שקופים קטנים (monkeys בניגוד ל-apes), מייצגים מצד אחד את החיות הקרובות ביותר אלינו מבחינת חוכמה, תנועה ויכולות חיקוי של אנושיות, ומצד שני הם מחוברים באופן בלתי נפרד לטבע, לפראיות וליצריות. הסימבוליקה הזאת שמה אותם במקום לימינלי בין טבע ותרבות, הפרדה שלנו כבני אדם יש אובססיה גדולה למולה במסגרתה חשוב לנו מאוד לשייך חלקים מהחיים שלנו לתרבות, וחלקים אחרים (נגיד, כאלה שאנחנו פחות יכולות להסביר או כאלה שקשורים לסוגיות פוליטיות שונות) לטבע.

במובן זה, סיידקיקים קופים מאפשרים לבני אדם שלהם את הפלרטוט עם הטבע, ואת ההתכחשות לפלרטוט הזה ו״חזרה״ אל התרבות. בכל אחד מהסיפורים כאן זה מתבטא באופן קצת אחר, אבל המנגנון הוא מנגנון דומה. מצד אחד, הסיידקיקים מאפשרים לגיבורים נגיעה לצדדים חייתיים בהם: הקופים של מרקו ובילבי מאפשרים להם לפלרטט עם להיות יותר שובבים ופחות אחראים ממה שהחיים מאפשרים להם; אלאדין וברבוסה משחקים עם רעיונות של יצריות, רמאות וחמדנות דרך אבו וג׳ק; הקשר של רוס עם מרסל מאפשר לו לבטא ילדותיות וניתוק מרעיונות של תרבות אנושית ואיך שקשרים מתקיימים בה; והקוף הזהוב של גברת קולטר מאפשר לה נגיעה לגילויים גדולים של אכזריות.

מצד שני, הסיידקיקים הקופים מאפשרים את החזרה אל התרבות תוך הכחשה של עצם הפלרטוט עם הטבע. הרגע הזה נראה במיוחד באופן מטפורי כשהקופים באים ומתיישבים על הכתף של בני האדם שלהם. מרקו ובילבי מזכירים לנו שהם אולי ילדיים ושובבים, אבל כל אחד מהם בדרכה אחראיים מאוד. כשג׳ק מתיישב על הכתף של ברבוסה, הוא שוב מרצין וחוזר להיות שודד ים ללא חת וקפטן מדופלם. מרסל מאפשר ומזכיר לנו שרוס הוא אדם עם עומק שאכפת לו ממערכות יחסים ובמובן זה לא יכול להיות טיפש או מנותק; והקוף של גברת קולטר מזכיר כמה היא אינה באמת יכולה להיות אכזרית או חייתית, בגלל האיפוק המתורבת שהוא והיא מייצגים ביחד.

הסיידקיק הקוף הוא כמו משחק יו-יו משועשע עם התפיסות של כמה אנחנו חיות וכמה אנחנו מתורבתות. אנחנו זורקות את היו-יו רחוק אל הטבע ומפלרטטות עם הרעיון שאולי אנחנו בעצם חיות עם כל הפלא, החוכמה הפראית והגופנית, והאכזריות שמתלווים לאיך שאנחנו תופסות טבע; אבל כשהיו-יו חוזר אלינו, אנחנו יכולות להכחיש לחלוטין שבכלל זרקנו אותו מראש, כי אנחנו בני תרבות – וזה, יותר מהכל, הופך אותנו לעליונים על כל חיה.