רוצה להיות כמוך: קופים שרוצים להיות בני אדם ב"ספר הג'ונגל"

אחת האובססיות האנושיות עם קופים היא העיסוק באופן בו הם דומים לבני האדם. תרבויות אנושיות, בטח כאלה שאימצו (גם אם באופן חלקי) את תורת האבולוציה ורואות בקופים ספק אבות קדמונים, ספק בני דודים רחוקים של בני ההומו סאפיינס – עמוסות בדימויים, יצירות ורגעים שעוסקים בדומה בין הקוף לבין האדם.

אחת הדוגמאות הקלאסיות והידועות היא דמויות הקופים מהגלגולים השונים של 'ספר הג'ונגל'[1], שמראות את הדמיון האנושי בנוגע לרצון של הקוף להיות אדם. הספר, שנכתב במקור על ידי הסופר הבריטי רודיארד קיפלינג ב-1894 והפך לקלאסיקה של זמנו, והסרט של דיסני מ-1967 שהתבסס על הספר – הופכים את היצירה לאחת המוכרות ביותר המשתמשת בדמויות של חיות שונות כדי לדמות תכונות אנושיות ותרבותיות שונות (בסוציולוגית קוראות לזה "אנתרופומורפיזם" – הייחוס של תכונות אנושיות לחיות והשימוש בחיות כדי לדמות בני אדם ומה שמעניין אותם).

הסרט (הראשון) של דיסני, והשירים שבתוכו, הם מה שפרסמו את היצירה של קיפלינג לצופים של היום ושל  הדור שלפניהם. אבל הספר של קיפלינג, שנכתב שבעים שנה לפני כן, אפל בהרבה מהשירים הקליטים ומהאווירה החמודה. הספר, וספר ההמשך שלו, הם בעצם אוסף סיפורים קצרים שמספרים את הרפתקאותיו של מוגלי, תינוק אנושי שנמצא ביערות הודו על ידי זוג זאבים שמגדלים אותו בלהקה, ומחונך על ידי בגירה הפנתר ובלו הדוב, שמלמד אותו את דרכי החיים בג'ונגל. [למתעניינות: אחרי שמוגלי מוגלה מהג'ונגל ועובר לכפר בני האדם בשולי היער, הוא חוזר בהמשך לגדול ביער, אבל בסופו של דבר – הוא מבין שהוא צריך להכיר באנושיות שלו ונשאר בכפר].

כמו הרבה קלאסיקות ספרותיות מערביות (ובפרט בריטיות), 'ספר הג'ונגל' גם משקף את התקופה הקולוניאלית, וגם מייצר אידיאולוגיה קולוניאליסטית בפני עצמו. רודיארד קיפלינג נולד להורים מתיישבים בריטים בהודו הקולוניאלית – הוא אמנם נשלח להתחנך בבריטניה, אך חזר בבגרותו להודו והוא אהב אותה מאוד (לפחות את הגרסה שלה תחת השלטון הבריטי). קיפלינג התרשם עמוקות מהמפעל הקולוניאלי הבריטי והאמריקאי, עד כדי כך שהוא כתב פואמה שנקראת 'משא האדם הלבן' (White Man’s Burden), שמתארת את המשא הכבד המוטל על האדם הלבן לכבוש, לחנך ולתרבת עמים חלשים ונחותים ממנו (רק דוגמית קטנה מהבית הפותח: "עמסו משא הלובן / שלחו מיטב בניכם / אלי גלות נידחת / לדאוג ולרחם / ולעשות את החסד / כובש עם נתינו").

לא צריך להיכנס לעומק הסיפורים של 'ספר הג'ונגל' כדי לראות שהספר כולו רווי בחוקים ובהיררכיות, שתואמים להפליא את המחשבה הקולוניאליסטית של קיפלינג. יש חוקים ברורים למי צד באיזה איזור של הג'ונגל, מה אסור ומה מותר לעשות באיזה שלב בחיים, מה התפקיד של כל אחת מהחיות בהתאם ליכולותיה ולמרחבי המחייה שהיא צריכה – אוסף התקנות המסודרות האלה נקראות "חוקת הג'ונגל" (Law of the Jungle), ובלו הדוב הוא זה שמופקד על החינוך של מוגלי במארג הכוחות המורכב אבל המאוזן הזה.

היחידים שנמצאים מחוץ לחוקת הג'ונגל הם הקופים. בסיפור 'מחול הרעב של קא', מוגלי מספר לבגירה ובלו שבוקר אחד הוא הרגיש ידיים שנושאות אותו למעלה אל צמרות העצים – אלה היו הקופים, שהאכילו אותו ו"אמרו לי כי אחיהם אני, עצמם ובשרם, רק זנב אין לי, וכי באחד הימים עלי להיות מנהיגם"[2].

בגירה ובלו נחרדים מכך שמוגלי הסתובב עם 'עם הקופים', ובלו גוער במוגלי ומסביר לו:

"הקשב גור אדם, הנה לימדתיך את כל חוקת הג'ונגל המחייבת את כל שוכני הג'ונגל – חוץ מבני עם-הקופים, השוכנים על העצים. להם אין חוק. מנודים הם. אפילו לשון אין להם משל עצמם, והם משתמשים במילים גנובות שקולטות אוזניהם בשעה שהם מציצים ואורבים בין הענפים ומאזינים לשיחת הבריות. דרכם לא דרכנו. אין להם מנהיג. אין להם כוח זיכרון. הם מתהללים ומפטפטים ומעמידים פנים כאילו היו עם גדול, שנועד לעשות גדולות בג'ונגל. ואולם נשירת אגוז לארץ מסיחה את דעתם מכל אלה ומעוררת בהם צחוק, והכל נשכח מליבם. אנו בני הג'ונגל, אין לנו דין ודברים עמהם. אין אנו שותים במקום שבו שותים הקופים; אין אנו מתהלכים במקום שבו מתהלכים הקופים; אין אנו צדים במקום שבו צדים הם; אין אנו מתים במקום ששם הם מתים"[3].

נראה כי הקופים ב'ספר הג'ונגל' המקורי הם הפרעה לסדר הקיים והמוקפד של היער. הם חולי תשומת לב שזורקים על חיות היער אגוזים מלמעלה כדי שישימו לב אליהם, הם נמצאים כל כך בתחתית ההיררכיה שהם מחוץ לה וזוכים להתעלמות האולטימטיבית של כלל החיות, ויותר מהכל – אין להם שפה משלהם, הם חקיינים. בעוד שלכל אחת מהחיות יש שפה (מוגלי לומד את השפות השונות דרך סיסמאות ציד וקריאות ידידות), לקופים אין שפה משלהם והם מלהגים וגונבים מילים משפות חיות אחרות. יש כאן הדהוד של מוטיב החיקוי של הקופים, שהם חכמים מספיק כדי לחקות, אבל טפשים מכדי לזכור מה הם עשו וכל דבר מסיח את דעתם, מה שהופך אותם לחבורת חיות ללא מטרה, לאנרכיסטים.

עם זאת, לקופים בפרק הזה יש מטרה – הם רוצים את מוגלי. באינטראקציה הראשונה ביניהם למוגלי, הוא מספר כאמור שהם מבקשים להכתיר אותו למנהיג שלהם. אבל כאשר הם חוטפים אותו שוב (מיד אחרי שבלו מספר למוגלי שצריך להתרחק מהם), הם עושים זאת משום שהם רוצים שילמד אותם לחבר יחד ענפים בשביל סככה נגד הרוח, וכך הם ייעשו "עם חכם מאין כמוהו בג'ונגל – עם שחוכמתו גדולה כל-כך, עד שכל שאר הבריות ישימו אליהם לב ויקנאו בהם"[4]. הקופים רוצים להשתמש פה ביכולותיו של מוגלי כבן אדם (למרות שגדל בג'ונגל), משום שהוא יודע לעשות "עבודת-יד" עם הענפים – מה שלפי קיפלינג מוגלי יודע פשוט משום שהוא אדם, תכונה מהותנית שמתפרצת ממנו (ומציבה אותו כעליון על שאר החיות, כמו הקולוניאליסט על המיושבים).

זה המוטיב הראשוני בספר הג'ונגל של הקופים כמי שרוצים להיות דומים/זהים לבני האדם. עוד עדות למוטיב זה הוא מקום המשכן של הקופים – למרות שהם נודדים, הם בסופו של דבר חוזרים למה שחיות היער קוראות "התחנות הקרירות" – עיר הודית מלכותית נטושה אליה אף חיה אחרת לא מתקרבת, אך הקופים עושים בה כאוות נפשם בלי לשים לב להיסטוריה האנושית העשירה מאחורי הריסות הבניינים. שם הם מושיבים את מוגלי ומסבירים לו בשגעון גדלות ובמילים גנובות איזה עם גדול הם ושאין כמוהם בכל הג'ונגל.

בסופו של דבר, בלו ובגירה מצליחים להציל את מוגלי באמצעות קא, נחש הסלע, שהוא החיה היחידה ממנה הקופים מפחדים. לאחר שמוגלי יוצא מכלל סכנה, קא מתחיל את "מחול הרעב" שלו, באמצעותו הוא מהפנט את הקופים שהולכים אל תוך הלוע שלו. גם בלו ובגירה, אגב, מהופנטים ומתחילים ללכת לכיוון הנחש עד שמוגלי, האדם, הקולוניאל, שלא נשבה בקסמי הנחש (ובכלל לא מצליח לראות אותם), מנער אותם ויחד הם בורחים מעיר הקופים.

ייצוג הקופים בסרט המצוייר "ספר הג'ונגל" של דיסני מ-1967 משתנה מעט. הקופים אמנם גרים בעיר נטושה, וגם חוטפים את מוגלי מבלו (שבגרסה הזו הוא דוב עצלן שאוהב להשתזף בשמש והוא האנטי-תזה השובבה לבגירה הקשוח והחינוכי) – אבל הפעם הם חוטפים אותו משום שהם רוצים שמוגלי ילמד אותם את נשק יום הדין של הג'ונגל – האש, שרק האנשים יודעים להשתמש בה.

יותר מזה, הפעם יש להם מנהיג: זהו המלך לואי, אורנגאוטן מזמר ושאפתן שמצהיר בפני כולם שהוא רוצה להיות אדם. הוא עושה את זה בשיר שנהיה קאלט, "רוצה להיות כמוך" (I Wanna be Like You).

לשיר עצמו יש היסטוריה מעניינת. האחים רוברט וריצ'רד שרמן, שכתבו והלחינו את השירים ב'ספר הג'ונגל' (הם כתבו והלחינו רבים משירי הסרטים של דיסני), כתבו את השיר בהשראת מוזיקת ג'ז וסווינג, וספציפית המוזיקה של לואי ארמסטרונג – לא סתם הם קראו למלך הקופים לואי וכתבו אותו כ"מלך הסווינגרז" (“King of the swingers”). מי שהם בחרו כזמר הוא לואי אחר, לואי פרימה, גם הוא אחד מזמרי הג'ז והסווינג הידועים בארצות הברית של אותה התקופה. לואי פרימה אמנם לא היה שחור, אבל הוא בפירוש היה מוגזע – הוא היה בן למשפחת מהגרים מאיטליה (הסבא מצד אבא שלו הגיע מאיטליה, ואמא שלו עצמה היגרה משם כתינוקת), והוא והלהקה שלו היו ידועים בהופעות האקסצנטריות שלהם. יותר מזה, כשהאחים שרמן התאמנו עם פרימה והלהקה שלו על השיר, הם הביאו את האנימטורים של הסרט, שיקבלו השראה לדרכים לצייר את המחוות של הקופים ושל לואי עצמו תוך כדי השיר.

יש לנו כאן בעצם כמה רמות של "רצון להיות כמו": קודם כל, המלך לואי, הקוף, רוצה להיות אדם – האדם מייצג כאן כוח ושליטה, משום שיש לו את היכולת לשלוט באש. אבל אז נכנסים לכאן מוזיקת הג'ז והסווינג השחורות/מוגזעות, ואנחנו בעצם צופות באדם/קוף שחור שרוצה להיות לבן (מוגלי כאן הוא המייצג של הבריטי הקולוניאלי, לא של ילד הודי). עוד שכבה נוספת כאן משום שלואי פרימה העריץ את לואי ארמסטרונג וראה בו מודל, וכשהוא שר "אני רוצה להיות כמוך" הוא ספק שר את זה למוגלי ספק שר את זה לארמסטרונג עצמו – הרצון להיות שחור הוא עוד אחד מהמוטיבים הגזעניים של תרבויות מערביות שרואות בשחורות פראיות אצילה, כזו שרוצים להיות היא אבל תמיד באופן מחפצן.

האלמנטים הגזעניים כאן נראים באופן מכריע גם בבית מהשיר שבסופו של דבר לא נכנס לסרט:

Now I will ape your mannerisms, and we'll be a set of twins
No one will know where man-cub ends and orangutan begins
And when I eat bananas, I won't peel them with my feet
'Cause I'll become a man, Man-cub, and learn some etiquett

הבית הזה מראה את המטרה הסופית של המלך לואי, שהיא להיות אדם מתורבת (מה שכל מיושב קולוניאלי אמור לשאוף אליו), אבל גם את הסכנות של ההידמות בין קופים לאנשים, ובין תרבויות – איש לא יוכל להבחין בין אורנגאוטן לאדם, בין שחור ללבן(!). השיר באופן כללי מוסיף לאלמנט הגזעני של השוואה של שחורים לפראי אדם משל היו דומים לקופים, מוטיב שחוזר על עצמו שוב ושוב בתרבויות לבנות.

שכבה נוספת שקיימת כאן והרבה מהמבקרים לא דיברו עליה, היא מה שקורה לבלו בתוך השיר. בלו רוצה להרוג את לואי על כך שחטף ממנו את מוגלי, אבל מהר מאוד הוא מהופנט מהאופי ה"אקזוטי" וה"אותנטי" של המוזיקה של המלך (עוד מוטיב גזעני בפני עצמו). מהופנט, הוא הולך לתא ההלבשה מאחורי הדלת ומתחפש לקופה. לא נדרש לו הרבה כדי לשכנע את המלך לואי ושאר הקופים שהוא לא רק קוף, אלא קופה נקבה/אישה[5] – הוא שם חגורת עלים על המותניים שלו ועלים על הראש, ושתי חתיכות קוקוס על הלסתות שלו. לואי מתלהב מזה מאוד, ותוך רגע הם רוקדים יחד, ומדברים/שרים אחד עם השני באלתורי סווינג פלרטטניים.

מה שמעניין בדראג המגדרי-ספישיסי (מהמילה specie) הזה הוא המשמעות החדשה שהשיר מקבל. כשבלו שר בתור קופה "אני רוצה להיות כמוך", כמו מי הוא רוצה להיות? הוא רוצה להיות קוף? הוא רוצה להיות נקבה/אישה? גם וגם? זה גם צובע את הרצון של לואי להיות אדם, man, בצבע מגדרי, וכך אנחנו יכולות לשייך את השיר הזה גם לחיברות מגדרי לסוגיו – שהוא, כמובן, נלמד ונרכש. אפשר גם לראות כאן כמה מעט צריך כדי לקרוא אדם/יצור כלא-גברי – מספיקה חגורה שמייצגת שמלה וכמה משפטי מחץ פלרטטניים.

הקופים של 'ספר הג'ונגל' מ-1967 מראים לנו את המחשבה הקולוניאליסטית והגזענית של יוצרי הסרט, שראו מסביבם את סופן של המעצמות הקולוניאליות ועלייתן של תנועות שחרור ומהפכה (התנועה לשחרור האזרח, הגל השני של הפמיניזם, התנועה הלהט"בית), ובמובן מסויים רצו לעצור את הגלגל ולהחזיר אותו לאחור. כמו בספר, נוכחותו של מוגלי בסופו של דבר מפרה את הסדר בג'ונגל, והוא צריך לחזור לאן שהוא הלך, למקור המתורבת שלו – שהפעם מתבטא בדמות אהבה הטרוסקסואלית ממבט ראשון בין שני ילדים.

בעשור האחרון חברת דיסני נכנסה לאטרף של חידושים מצולמים (או עמוסי גרפיקה ממוחשבת) לקלאסיקות המצויירות שלה, עם טוויסטים חדשניים והתמודדות עם היסטוריות לא פעם גזעניות של הגרסאות המקוריות. החידוש של 'ספר הג'ונגל' מ-2016 הוא אחד המוצלחים (לפחות לדעתי), ומתמודד בכל מיני אופנים עם הבעיות הקולוניאליסטיות והגזעניות גם של הספר, וגם של הסרט מ-1967 (בין השאר – מוגלי נשאר בג'ונגל עם שאר החיות, והוא לא נתפס כמי שעליון עליהן, אלא כמי שהשונות שלו עוזרת ללהקה/קהילה שלו).

בגרסה הזאת המלך לואי הוא כבר לא ייצוג גזעני של שירה שחורה – את לואי פרימה החליף כריסטופר וולקן, והמוזיקה נהייתה תזמורתית יותר ופחות סווינגית (יכול להיות שזה גם בגלל שבניגוד לפרימה, וולקן הוא לא באמת זמר ושומעים את זה – אבל נעזוב את זה שנייה). יותר מזה, הפעם המלך לואי הוא לא אורנגאוטן, אלא אחד מבני הדודים הקדמונים שלו – גיגנטופיתקוס, קוף ענק בגובה שלושה מטרים ובמשקל חמש מאות קילוגרם, שנכחד לפני כמאה אלף שנה.

גם כאן, לואי רוצה ממוגלי את האש – הוא אומר לו, הפעם במידה רבה של צדק, שכל מה שחסר לו כדי באמת להיות מלך הג'ונגל זה "הפרח האדום" של האדם. לואי מייצג כאן את הקולוניאליזם (לצד שרכן, שבסרט הזה מייצג במובנים רבים את קולו הקולוניאליסטי של קיפלינג): הוא יושב בעיר עתיקה שאינה שלו ומוקף באוצרות גנובים, ורוצה את הדבר האחד האחרון שיעזור לו להשתלט על העולם – במקרה הזה, שוב, להיות דומה לאדם האלים וההרסני.

עם זאת, ההתגלמות המאיימת הזו של המלך לואי מראה לנו גם את ההפחדה מהכאוס הפוטנציאלי שהקופים עלולים להביא בכל גלגולי 'ספר הג'ונגל'. בספר, עד שקא מצליח להיכנס לעיר, הקופים מצליחים לפצוע אנושות גם את בגירה וגם את בלו בגלל מספרם הרב; בסרט מ-1967 בלו מהופנט מהמוזיקה המוגזעת שלהם; ובסרט מ-2016, אפשר באמת להאמין שמלך הקופים יוכל להשתלט על הג'ונגל/עולם. הסכנה הזו עוברת כחוט השני דרך הרצון הקופי להיות אדם, ומראה לנו את הפחד האנושי מהדמיון לקופים – תמיד קרובים, תמיד דומים מדי, ואם רק יממשו את ה"תשוקה" "שלהם" להיות בני אדם – סדרי העולם עלולים להתפרק.


[1] בפוסט הזה אני הולכת להתייחס רק לשלושה גלגולים של היצירה שנראו לי הידועים ביותר: הספר המקורי של קיפלינג, ושני הסרטים המוכרים של דיסני (המצוייר מ-1967 והחידוש המצולם-בעזרת-מסך-כחול מ-2016). אבל יש עוד המון יצירות, קולנועיות ואחרות, שמבוססות על הספר.

[2] "ספר הג'ונגל", 44. כל הציטוטים לקוחים מהתרגום העברי של י. ל. ברוך ל"ספר הג'ונגל", שיצא במהדורה משנת 1936, הוצאת "אמנות".

[3] עמ' 45-44.

[4] עמ' 47.

[5] אני שמה פה קו-נטוי כי לחיות מן הסתם אין מגדר, אבל לייצוגים של חיות בהחלט יש במובן שהם משקפים לנו את נקודות המבט האנושיות הממוגדרות של היוצרים.

5 מחשבות על “רוצה להיות כמוך: קופים שרוצים להיות בני אדם ב"ספר הג'ונגל"

  1. יוסףה מקיטון

    מדהימה שכמוך! כל כך מחכים ונהדר המארג המקושר שלך כאן 🙂 תרשי לי להוסיף:

    1 – בודאי שלחיות יש מגדר (זה בנוגע להערת השוליים 5) יש הרבה התנהגות נלמדת של חיות (לדוגמא קרבות טקסיים של צבאים) שנלמדת ע"פ מגדר (גם נקבות שיש להן קרניים, לדוגמא, אינן לוחמות בקרבות טקסיים כאלה). התנהגויות של ציפורים למשל (יש מינים שבהם רק הזכרים בונים קינים והנקבות אמורות לבחור את הזכר לפי ההתרשמות שלהן מהקן). המחשבה שחיות הן רק "ביולוגיות" ולא "סוציולוגיות" היא הרי בדיוק מה שאת מבקרת בחלק מהטקסט הזה. כמו הרבה דברים שלא המצאנו, גם את המגדר לא המצאנו.

    2 – הפרח האדום – מלבד אש, אולי זה גם כּוּס?

    3 – האם הפוטנציאל המגדרי האף-טו-אםי של "רוצה להיות כמוך" הוביל לביצועים בדראג של השיר? לואי רוצה להיות אדם, אבל הוא רוצה להיות אדם-גבר! (בניגוד לבלו שרוצה להיות קופה-אשה).

    4 – קא הוא נחש. את התפקיד שלו בספר הג'ונגל צריך לראות לא רק דרך דארווין אלא גם דרך התנ"ך. הוא מציל את האדם מבערות (מחברותו עם הקופים, מהיטמעות לתוך עולם החיות). נותן לו את פרי עץ הדעת באופן לא מילולי. וגם מייחד את האדם משאר החיות בעוד מובן: מוגלי הוא היחיד שלא נשבה בקסמיו.

    תודה כל כך על הניתוח האנטי-קולוניאלי גם של הספר וגם של הסרט משנות הששים. מעולם לא חשבתי על כך וזה נראה כל כך מתבקש אחרי שקוראות את הפוסט. אוהבת אותך!!! ומחכה שתכתבי כאן הרבה 🙂

    אהבתי

    1. monkeyarchive מאת

      תודה יוסףה אהובה!
      כל ההערות שלך (כרגיל) מאוד מחכימות אותי. עונה לך פה אחת אחת:
      1 – זה טוב מאוד לדעת, ואשמח לעוד חומרים על זה! אבל כן באינסטינקט אני תוהה, האם אפשר לקרוא למה שאת מתארת "מגדר"? לא כי בני האדם הרבה יותר חכמים או "סוציולוגים" מחיות – אלא כי מגדר זו התגלמות מאוד ספציפית ומסויימת של חיברות, התאמה וכפייה תרבותית על מאפיינים של מין, שמאפיינת (אני חושבת) בני אדם. ברור שחיות הן לא רק "ביולוגיות", אבל אני תוהה אם זה נכון לתאר את התהליכים המורכבים שאת מתארת בתור "מגדר" כמו שאנחנו חושבות עליו במסגרת אנושית.

      2 – מעניין! יכול מאוד להיות!

      3 – מודה שאני לא נתקלתי, ומחיפוש (קצר) באינטרנט לא מצאתי משהו כזה. כן אגיד שההשראה לכתיבת הפוסט הזה (ובמובן מסויים, להתעסקות הכללית בקופים) התחילה מהשימוש שלי בשיר הזה בסדנת פרפורמנס 😉

      4 – צודקת מאוד!

      אהבתי

  2. idabatbeetle

    כשהייתי ילד מאוד אהבתי את "ספר הג'ונגל". ראיתי אותו איזה חמש פעמים בקולנוע, וההורים הקריאו לי את הספר מספר פעמים. זה כנראה התחבר לי עם האהבה שלי לבע"ח. כשבגרתי הבנתי עד כמה הספר/סרט הזה ספשיסיסטי. תודה על המילים.

    אהבתי

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s